פסק-דין בתיק ע"פ 4844/09

השופט ע' פוגלמן:

רקע עובדתי

1.        המערער הורשע בבית המשפט המחוזי (כב' השופטת צ' צפת) בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו; חבלה במזיד לרכב; העלבת עובד ציבור; ובריחה ממשמורת חוקית. על-פי עובדות כתב האישום שעל בסיס האמור בו הורשע המערער, בשעות הערב של יום 4.5.05 נהג המערער ברכב פורד טרנזיט, בכביש 31 שהינו כביש בין-עירוני דו-סטרי בעל נתיב אחד בכל כיוון, כשעימו נוסעים רבים, וביניהם אחד, פאיז. במהלך נסיעתו ביצע המערער עקיפה תוך שהוא חוצה קו הפרדה רצוף. השוטר שלומי אסולין (להלן: אסולין) אשר נסע בסמוך בניידת משטרה, הבחין במעשי המערער, התקרב אל הרכב ונסע במקביל אליו, וכרז למערער כי יעצור. המערער הבחין באסולין, האט את מהירות נסיעתו וסטה לשולי הכביש. אסולין, אשר נסע במכוניתו לפני המערער, החל גם הוא להאט על מנת לעצור את מכוניתו לפני המערער בשולי הכביש. או אז, הגביר המערער את מהירות נסיעתו כך שרכבו נצמד לניידת מאחור. אסולין בתגובה הגביר אף הוא את מהירות נסיעתו כדי למנוע התנגשות בין שני כלי הרכב. המערער מצדו שב והגביר את מהירות נסיעתו, ופגע בניידת המשטרה בחוזקה מאחור, בחלקה הימני. מעוצמת ההתנגשות, איבד אסולין את השליטה על הניידת, שהסתובבה על מקומה עד שחזיתה פנתה לשטח שלצד הכביש. גם עתה לא האט המערער את מהירות נסיעתו, והוא התנגש בשנית בניידת מאחור. אסולין, שביקש למנוע התנגשות נוספת, הגביר שוב את מהירות הנסיעה, ופנה לתוך השטח שמחוץ לתחומי הכביש, כשהמערער דולק אחריו במהירות.

2.        בשלב מסוים, כשבינו לבין המערער עמד מרווח של 20 מטר, עצר אסולין את הניידת, יצא מתוכה וסימן למערער לעצור. המערער לא שעה לקריאותיו של אסולין והמשיך לנסוע לכיוונו. משכך, שלף אסולין אקדח ודרך אותו. רק אז ניאות המערער לעצור את הרכב, והוא יצא לעבר אסולין ביחד עם פאיז ועם הנוסעים הרבים שהיו עימו ברכב. המערער הזדהה בפני אסולין והתיישב במושב הנוסע שבניידת המשטרה. אסולין הודיע למערער כי הוא מעוכב, וביקש כי יתלווה אליו, אך המערער מיאן לעשות כן ואף קילל את אסולין. משכך, הודיע אסולין למערער כי הוא עצור, ובתגובה החלו פאיז ונוסעי הרכב להתקרב אל עבר אסולין בריצה. אסולין ביקש מן המערער כי יורה להם לחזור אל הרכב, אך פאיז והנוסעים סירבו וצעקו בשפה הערבית. המערער סירב אף הוא להתלוות לאסולין, והוא שב וקילל אותו ויצא מן הניידת. אסולין פתח את דלת הניידת כדי שהמערער יחזור אליה, אך פאיז והאחרים דחפו את אסולין לעברה וטרקו את דלתה על ידו, באופן שמרפקו הימני נפגע. לאחר הדברים האלה, שבו המערער, פאיז והאחרים אל רכב הטרנזיט ונמלטו מן המקום.

3.        בחלוף ארבעה ימים מן המקרה, נעצר המערער על-ידי ניידת משטרה, לאחר שזוהה על-ידי אסולין, והוגש נגדו ונגד פאיז כתב אישום. הפרקליטות הגיעה להסדר טיעון עם פאיז, שעל-פיו תוקן כתב האישום, כך שיוחסו לו עבירות של תקיפת שוטר והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. פאיז הורשע בעבירות שיוחסו לו על-פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון.

פסק דינו של בית המשפט קמא

4.        משפטו של המערער החל להישמע בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע לפני כב' השופט ח' עמר ז"ל. בשלב מסוים במהלך הדיונים, לאחר שמרבית ראיות התביעה נשמעו בפניו, הלך השופט עמר לעולמו. בהסכמת הצדדים, המשיך המשפט להתנהל מן הנקודה שבה הופסק, והכרעת הדין ניתנה על סמך העדויות שנשמעו בפני השופט עמר וכן על סמך עדות עד התביעה האחרון ועדי ההגנה שנשמעו לפני המותב שנתן את הכרעת הדין (כב' השופטת צפת). בהכרעת הדין, סקר בית המשפט את הראיות השונות, ובכלל זה את עדותו של המערער, אשר הכחיש כי התקיים מגע בין רכבו לבין ניידת המשטרה שבה נסע אסולין, כי חצה קו הפרדה רצוף, כי האיץ את רכבו לעבר אסולין כשזה הורה לו לעצור או כי קילל אותו. עוד הכחיש המערער כי ברח מן המקום לאחר האירוע, וטען כי היה יוצא מן הרכב לבקשת אסולין גם אם הלה לא היה דורך את הנשק ומפנה אותו לעברו. בית המשפט ציין כי גרסת המערער עומדת לבדה אל מול גרסת אסולין, שעל יסודה שורטטו, בעיקרן, עובדות כתב האישום שפורטו לעיל, והיא נתמכת בראיות נוספות. ראיות אלה כוללות, בין היתר, את העובדה כי הגם שהיו עדי ראיה רבים לאירוע, הם הנוסעים שהסיע המערער ברכבו, איש מהם לא התייצב למתן עדות שתתמוך בגרסתו; את המתאם בין סימני הפגיעה ברכבו של המערער לבין אלה שנמצאו על ניידת המשטרה, שעליהם העידו מפקח אייל אהרון (להלן: אהרון) ובוחן התנועה שי רצון (להלן: רצון); את הודייתו של המערער בפני אסולין ובפני שוטר נוסף (להלן: הלל) כי ביצע את המעשים המיוחסים לו, שמאוחר יותר התכחש לה; וכן עדויות מפי שוטרים ששמעו את המערער טוען כי הוא שמר בביתו את כדור האקדח שכיוון אליו אסולין וכי בכוונתו להביאו למשפט, דבר שנמנע מלעשות בסופו של דבר. נוכח זאת, דחה בית המשפט את גרסת המערער וקבע כי היא אינה מהימנה עליו, ולעומתה קיבל את גרסתו של אסולין והשתית על האמור בה את ממצאיו העובדתיים.

5.        משם פנה בית המשפט לבחינת התקיימותן של העבירות השונות שיוחסו למערער על רקע עובדות המקרה. בית המשפט ניתח את התקיימות העבירה בדבר סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וקבע כי היסוד העובדתי של העבירה משתקף מן התשתית העובדתית שנקבעה. אשר ליסוד הנפשי, קבע בית המשפט כי הוכחה כוונת המערער לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו, וכי הוא צפה כאפשרות קרובה לוודאי את התממשות המטרה האסורה ואפילו רצה בה. בית המשפט הוסיף וקבע כי התמונה העובדתית מגבשת גם את העבירות של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו; חבלה במזיד לרכב; העלבת עובד ציבור; ובריחה ממשמורת חוקית. לצד זה זוכה המערער מן העבירה של שיבוש מהלכי משפט לאחר שנמצא כי לא הוכח שהוא הזדהה בשם בדוי לפני אסולין כדי להטעותו. בית המשפט גם לא ראה להיעתר לבקשת התביעה ולהרשיע את המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ושל תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, אשר לא נכללו בכתב האישום, וקבע כי לא ניתנה למערער הזדמנות נאותה להתגונן מפניהן. בגזר דינו, שקל בית המשפט מן הצד האחד את תעוזתו של המערער ואת תחושת הפחד והסכנה המוחשית שנטע במעשיו בליבו של אסולין, ומן הצד השני את גילו הצעיר, נישואיו הטריים, היותו אב לילדים קטנים והיעדרו של עבר פלילי בעניינו, לצד עבר תעבורתי שאינו מכביד. נוכח האמור, גזר בית המשפט על המערער עונש מאסר בפועל של 42 חודשים בניכוי תקופת מעצרו, וכן 12 חודשי מאסר על תנאי ופסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 24 חודשים מתום תקופת מאסרו.

           נגד הכרעת הדין וגזר הדין מופנה הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

6.        לטענת המערער, שגה בית המשפט קמא כשראה לאמץ את גרסת המדינה, ולהעדיפה על פני גרסתו. לדבריו, לא היה מקום לראות בהסכמתו כי המשפט ימשיך להתנהל בפני המותב החדש מן המקום שבו הופסק על-ידי המותב הקודם משום הסכמה כי המותב החדש יקבע ממצאי מהימנות על יסוד ראיות שלא נשמעו בפניו. עוד הוא טוען כי אילו נשמעה עדותו של אסולין על-ידי המותב החדש, היה זה מגלה כי לא ניתן ליתן בו אמון. לצד זה גורס המערער כי אין לראות בסימנים שנמצאו על שני כלי הרכב - זה שלו וזה של המשטרה - משום ראיות אובייקטיביות שכן תחום המומחיות של המומחה אשר העיד בנושא אינו נוגע לשאלה שעל הפרק. עוד הוא טוען כי לא ניתן להרשיעו בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה שכן המגע בין שני כלי הרכב התרחש על דרך עפר שאיננה בגדר "נתיב תחבורה". לחילופין, טוען המערער כי בגזירת עונשו, החמיר עימו בית המשפט יתר על המידה, ולא נתן משקל מספיק לעובדה שהוא שהה במעצר ובמעצר בית פרק זמן ממושך; לכך שלכל אורך השנים מאז הוא לא הסתבך בפלילים; לכך שהוא לא החסיר אף ישיבה במשפט שהתנהל נגדו; לעובדה שיש לו ארבעה ילדים קטנים; ולכך שבסופו של דבר, לא נגרם לניידת המשטרה נזק חמור. עוד הוא טוען כי היה מקום להתחשב גם בפער שבענישה בינו לבין פאיז, שעליו הושת עונש קל יותר.

7.        המדינה טוענת בתגובה כי משהסנגור נתן הסכמתו שהמותב החדש ימשיך לשמוע את התיק מן השלב שבו הופסק, הרי שיש לדחות את טענתו בנוגע למסקנותיו העובדתיות של בית המשפט בעניינו של המערער, גם אם אלה נקבעו לאחר שחלק מן העדים לא נשמעו על-ידו באופן ישיר. המדינה סבורה כי אין להתערב בממצאיו של בית המשפט ובמסקנותיו המשפטיות, מטעמיו. לעניין העונש, מצביעה המדינה על חומרת המעשים שביצע המערער, שהיו, לשיטתה, לתופעה המצדיקה עונש הולם. לדבריה, אין לגזור גזירה שווה בין המערער לבין פאיז בשאלת העונש, שכן חלקו של זה האחרון במעשים היה שונה, והוא הודה ונטל עליהם אחריות.

דיון והכרעה

השלכות שמיעת מרבית ראיות התביעה על-ידי המותב הקודם

(א) כללי

8.        המערער טוען כי בית המשפט המחוזי לא היה רשאי לקבוע ממצאי מהימנות בהתייחס לעדויות שלא נשמעו לפני המותב החדש שנתן את הכרעת הדין.

           ממצאי מהימנות, מקורם ברגיל, הן בהתרשמות ישירה של בית המשפט מן העדויות הנשמעות בפניו, הן בהגיונם של דברים (ראו ע"פ 8703/96 עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 764, 766 (1997) (להלן: עניין עמר)). ההתרשמות הישירה נושאת חשיבות ניכרת לעניין זה, באשר התבוננות בלתי אמצעית בעדים בעת מתן העדות, ובכלל זה בתגובותיהם לשאלות שנשאלו, בשפת גופם ובאופן מסירת העדות, מהווה כלי מרכזי ב"איתור" אותות האמת ובהסקת המסקנות מהם בשאלות של מהימנות (ראו סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א -1971; ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, סעיף 6 (לא פורסם, 3.7.07); ע"פ 7865/01 מדינת ישראל נ' ביטון, פ"ד נו(4) 739, 743 (2002)). לעניין זה יפים דבריו של הנשיא מ' שמגר, שלפיהם:

"עניין האמון אותו יש לתת בעד פלוני הוא כמעט לחלוטין עניינם של השופטים השומעים את עדותו, הצופים בהתנהגותו והמתרשמים באופן בלתי אמצעי מתגובותיו, תנועותיו, הבעת פניו ואופן דיבורו; הסתכלות כאמור, המשולבת עם הבחינה ההשוואתית הזהירה של תוכן הדברים ושקילתם במסגרת מכלול הנתונים ההוכחתיים שלפני בית המשפט היא הדרך בה מתגבשת מסקנתם של השופטים אם אמת או שקר בפיו של העד" (ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (1986)).

9.        התרשמות מן הכתובים אינה זהה להתרשמות מעדות שבעל פה, כך במיוחד כשהעדות מלווה בשאלות שמציג השופט ובתשובות שהוא מקבל מן העד ומבאי כוחם של הצדדים (השוו, בשינויים המחויבים, ע"פ 189/88 שפיטלניק נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 795, 797 (1989)). אכן, "שמיעת האוזן מביאה היא לכלל הבנת הלב" (שם), ומן הראוי הוא כי השופט שהאזין לעדויות ממקור ראשון הוא שיכריע את דינו של הנאשם. בנוסף, העברת המשך הדיון לשופט אחר, גם אם היא אינה מלווה בשמיעה מחדש של העדויות עלולה לפגום בניהולו היעיל והמהיר של המשפט, שהוא אינטרס משותף הן לבעלי הדין, הן למערכת המשפט, הן לציבור כולו (ראו ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל, סעיף 22 (לא פורסם, 2.3.06)).